נחש הנחושת

הבוקר . נחש הנחושת ואני . פס אור דק מתעורר בחלונות . בשקט פותחת הדלת לא להפריע את שנת הבנות . הרגל מונחת על הסף והעין שלי קולטת תנועה . נחש . מנערת את שביב הנמנום שבי . צפע ! קול פנימי צורח באינסטינקט ״ צביייייי״ . ולאחריו דממה . והכרה . הוא כבר יצא הבוקר . זה אני והוא .אין מצב . יש ? הימים החמים מוציאים אותם מלהט המסתור . בברור צפע . לא נחש שחור ידידותי לסביבה . משחזרת את שראיתי לא מעט פעמים . את חפירה ? מעדר ? במהירות אחד מהם ביד שלי . היא רועדת . והוא מתקדם לאורך השביל במהירות מנסה לטפס על הקירות . עולה בי ״ אתה תשופנו ״ כתוב ״ אתה ״ בבירור . זה לא בשבילי. אני זה את . ״בעצב תלדי״ אני ? צפע ? . חוץ מנמלים . יתוש אולי פעם בבית זרע ג׳וק , כשצבי היה במילואים . והוא מתקדם ואני דרוכה . ושומעת הקול ״ תכי חזק תכווני לגוף , אחרי המכה הראשונה לראש ״ איזה קולות . מאיפה אני זוכרת הנחיות כאלה . ״ תשופנו״ . מכה . ועוד מכה . האת רועדת לי ביד . מעולם לא הרגתי חיה . ״צפע . בחצר . כולנו יחפים פה כל היום ״ בדרך לשדות להתבוננות הבוקר . עולות בי מחשבות . בקצה העליה . עוצרת . קולטת שאני לא רגועה העיניים שלי מחפשות נחשים . דריכות ברגלים . במבט . עוצרת . נושמת . ״ תשחררי . אותו קול שליווה אותך כשהנחת הרגל על סף הפתח בבית . הוא איתך . תסמכי עליו . על נשמת העולם. תרפי ״ ותאור מספרה של הMother. מריה סיטון מפונדצ׳רי . עולה בי . היא מספרת שהלכה בדימדומים במדיטציה עמוקה הרימה הרגל ועלה בה קול ״אל תורידי״ . היא התבוננה מטה כשהיא עומדת על רגל אחת . עברה שם קוברה . היא נשמה . שקטה . הקוברה עברה והיא הורידה הרגל. יש בנו ״קול״ פנימי , שמריח לפנינו . רואה לפנינו . נוגע לפנינו . שומע לפנינו . במהירות האור .קשיבות . מאפשרת לנו להסתובב בעולם . בשקט . אמונה . הכל טוב . וכשיגיע מה שהוא . נדע . נפעל . נמשיך לנוע. לחפש ״ נחשים״ לא ממש יקדם אותנו . וודאי לא נמצא . וכשיגיע נהיה כל כל נסערים שאו שלא נשים לב או שנברח . לשאת עיניים מעלה לנחש הנחושת . הבוקר הבנתי . וכשחזרתי מהשדות והעדות על השביל נותרה . לחזק . זה היה . זה בי . בנו . אז שיהיה לנו בוקר נפלא . שנראה בו הקולות המופלאים שבנו . יום אור .