מידי שחרית

מידי שחרית . על דרך הכורכר מהשדות לפנים המושב . הם שם . מלווים אותי בנביחות מחרישות . מסתערים

על כל חלקת שקט שאספתי במרחבים הפתוחים לשמיים . מורגלת בהם . כמו יתר המשכימים . יש מי שמאמץ לו מקל על האופנים . אלה ביד . או אבן . פנס . צפצפה . ואני לקחתי איתי . תודעה . הבנתי מהר מאוד . שהם הכלבים שם בחוץ רק ראי לנביחות ורעשים אחרים שמתלווים אלי . בתוכי . הם במיוחד רועשים על קו התפר . על שביל הגישה מהמרחב הפתוח והמנותק . אל שבילי החיים . לפני שחוזרת אל לב הפעימה . הם שם בווליום מועצם . כאקו לרטט של קו האופק המתוח מקצה לקצה של חיי . בשעות האשמורת דממה מלווה אותי בכניסה למרחבים הפתוחים עת מתנתקת מהבית האחרון בישוב . אורות ראשונים של הנץ החמה מבקיעים את אפלת האופק. שעה . רק שעה לאחר מכן כשהשמש כבר כדורית בשמיים והחום והאור ישירים ויוקדים . הנביחות שלהם מלווים אותי עת רואה את הבית הראשון בדרך חזרה . מידי יום מאמצת תירגול מסיח רעשים פנימיים עת פוגשת אותם . פעם זה רק חיוך . ומפעים לראות שתדר הנביחות מוחלף . פעם זה ריכוז על הדממה שבין נביחה לנביחה . ודיבור ברור שמדייק שיש בי חלק שמפחד . ועוד הרבה חלקים אחרים שלא . בבוקר פז נבחר נבחתי יחד איתם ופגשתי במבט של ״ באה לשכונה בחורה חדשה ״ . היום בחרתי לעמוד . ולהסתכל לנביחה בעיניים . מדהים ! נבעתה ונסה לרפת הקרובה . ואני המשכתי לעמוד , נועצת מבט בפחד. ישר בעיניים . והוא מתפוגג . מחריש . נעלם . נאלם . מוקסמת מהמפגש עם כלבי הקש . מהשיעור השקט שהרעש שלהם שבי מביא לחיי .