לעלות בירידה לים

״ירדת לים ? ״ הבת המופלאה שלי שאלה . היא יצאה לעבוד ואני שבויה בקסם דירת החלומות שלה בגעש . עליתי בירידה לים . 
ים 
בשביל הירושלמית שבי זה מעולם לא היה שם קיצור ירושלמי או כזה שיכול להצטרף לפועל שיורד לאן שהוא . 
ים זה ים זה ים . 
זה מקום בנפש . נקודת ציון . שיבת
הציון שלי , בה הייתי כחולמת . 
כל קוי החוף שפסעתי בהם בחיי חוברים לקו ארוך זרוע חלומות , מאווים , תפילות , כוונות , זכרונות . חיים שלמים . מקו אל קו . מאופק . לחוף . לאופק . קורות חיי חתומים לאורכם . 
כל קו חוף נושא איתו מזכרת . מילות הים שבי מלאות ערגה וכיסופים כחול אשר על שפתי . גלים של חיים שלמים . 
התנגן בי חוף ים מאוד מסוים כשהתחלתי לכתוב . וגלי הדעת השוצפים מציירים ומוחקים קווים . קו . קו . נקודה . 
אז הייתי בחוף של געש . בשקיעה . ולאחר הזריחה של היום שלמחרת . 
פסעתי על קו החוף מתחת לקוי הצוק . נוגעת
לא נוגעת . כ חול . כחול . 
אני השמים והמים . ואז על הדרך ניבט קצה של כסא חוף מפלסטיק בצבע מאוד מסוים שמסגיר את כתובת החוף שאליו שייך . חוף אחר . סיפור חיים אחר . בכל העולם יש רק חוף אחד . אחד בלבד . שהכסא הזה שייך אליו . 
פיסת חיים שלמה של חיי אוצר החוף של הכסא הזה . שהים בחר לשאת מחוף אל חוף . לקרוא לי . 
אז בדרך חזרה מגעש . עברתי להגיד שלום . 
והתמונה מפעם עדות לפיסת חוף מאוד מיוחדת של חיי . מצטרפת לחיבוק לחבורת הבננה ביץ . הייתי .