לעלות בירידה לים
״ירדת לים ? ״ הבת המופלאה שלי שאלה . היא יצאה לעבוד ואני שבויה בקסם דירת החלומות שלה בגעש . עליתי בירידה לים . ים בשביל הירושלמית שבי זה מעולם לא היה שם קיצור ירושלמי או כזה שיכול להצטרף לפועל שיורד לאן שהוא . ים זה ים זה ים . זה מקום בנפש . נקודת ציון . שיבת הציון שלי , בה הייתי כחולמת . כל קוי החוף שפסעתי בהם בחיי חוברים לקו ארוך זרוע חלומות , מאווים , תפילות , כוונות , זכרונות . חיים שלמים . מקו אל קו . מאופק . לחוף . לאופק . קורות חיי חתומים לאורכם . כל קו חוף נושא איתו מזכרת . מילות הים שבי מלאות ערגה וכיסופים כחול אשר על שפתי . גלים של חיים שלמים . התנגן בי חוף ים מאוד מסוים כשהתחלתי לכתוב . וגלי הדעת השוצפים מציירים ומוחקים קווים . קו . קו . נקודה . אז הייתי בחוף של געש . בשקיעה . ולאחר הזריחה של היום שלמחרת . פסעתי על קו החוף מתחת לקוי הצוק . נוגעת לא נוגעת . כ חול . כחול . אני השמים והמים . ואז על הדרך ניבט קצה של כסא חוף מפלסטיק בצבע מאוד מסוים שמסגיר את כתובת החוף שאליו שייך . חוף אחר . סיפור חיים אחר . בכל העולם יש רק חוף אחד . אחד בלבד . שהכסא הזה שייך אליו . פיסת חיים שלמה של חיי אוצר החוף של הכסא הזה . שהים בחר לשאת מחוף אל חוף . לקרוא לי . אז בדרך חזרה מגעש . עברתי להגיד שלום . והתמונה מפעם עדות לפיסת חוף מאוד מיוחדת של חיי . מצטרפת לחיבוק לחבורת הבננה ביץ . הייתי .
