מלכודת . מלכדת.
תמונה היא הרהור על כאב הרגע.
היא מחדדת את נסתרות התשוקה . התשוקה לגעת בדברים עצמם . התמונות כמו מממקמות את עצמן בחיינו כמגן אנושי בפני האפשרות שהזמן יחלוף מבלי שהתעכבנו עליו, מבלי ששמנו לבנו אליו, מבלי שאהבנו בתוכו. כשם שהתפיסה שלנו מכוונת אל החוץ ומורכבת ממנו, כך משושיה פונים כל העת פנימה, ומטילים צורות הכרחיות על העולם, צורות אשר לרוב נותרות שקופות לנו. אינספור צורות של נגיעה, חפיפה וחדירה בין חוויות פנימיות ובין-אישיות. בהטלת רשת על המציאות אני טווה בנסתר בין השאיפה הבלתי נלאית להקפיא את הרגע, לבין התשוקה להיפגש לרגע אחד מלא וחי. בכל תמונה של חיי כמו מתלכדים מאווים כמוסים שמבקשים ללכוד . וללכד . לכידות דקה בין הצורך ללכוד , להמית , לבין ללכד להנציח לנצח .מלכודת שממסגרת כל תמונה ובכך מבקשת לערער את מרחק הנגישות המתקיים בין העיניים שלי הצופות לבין הדבר שעליו אני מסתכלת, שאותו אני מבקשת להבין. ניסיון ניצחי ללכוד את החמקמקות של הדבר שאני מחפשת אחריו – אותה עמימות ומורכבות ורב-רובדיות של רגשות ומחשבות של סיפורים בתוך סיפורים , שהם מתהווים ומשתנים לנגד עיני כל העת. המאמץ להקפיא זמן, מחדד הדחיפות ללכוד את כל הרגעים ולהצילם מאובדנם הטבעי.
כשאני מצלמת אני בעצם יוצאת לצוד את שנלכד בזמן . בנפש . ברגש . לפני שייעלם לנצח. כל תמונה היא מלכודת מלכדת .
מפעים ששבת היא העת היחידה שהנוכחות הקסומה שבה אינה ברת לכידות . נחלה בלי מיצרים .
שבוע מלכד לכולנו
