׳בוחרת׳ ל ח י י ך

אהובות

׳היא ׳חזרה׳ לחייך

בבירור מרגישה יותר טוב‘

בדיווח היומי על ׳הקטנה׳

עולה ההתבוננות

על סגוליות

ה ח י ו ך שמאיר בנו

סימון עמוק פנימי

בין הבחירה ל ח י י ך

להרגשה טובה

ויש לנו ׳שם׳

ב כ ל רגע נתון

במציאות חיינו

את היכולת

ל ב ח ו ר ל ה ת ר ו מ ם

׳ מהמצב׳ כאן ועכשיו

להסתכל עלינו ׳ממרחק׳

ל ח י י ך

ולה נ י ע ׳לרגע׳

את ה ה ר ג ש ה

שלנו ל ט ו ב ה

גם אם זה

ל ר ג ע

חידוש זרם ה ח י ו ת

׳ שעובר׳ דרכנו

בגוף ובנפש

כשאנו מ ח י י כ ו ת

הוא עוצמתי

ובסגולתו

ל ה א י ר

את דרכנו

מ ח ד ש . מ ח ד ש .

והמופלא הוא

ש ה ז כ ר ו ן שלנו

את ה ח י ו ך

שהצלחנו להבליח בעיתות

של ׳האפלה׳ פנימיים

והיכולת שלנו ׳לצחוק׳

עלינו ועל הנסיבות

בנקודה בזמן

ש מ ו ר י ם בנו

לעדי עד

כסמן ל ח ו ס ן

ו׳להתעלות׳

ממעל ממש

ח י ו ך

באפשרותו ׳להוציא׳ אותנו

מהריכוז ב ע צ מ נ ו

ממצוקתנו וכאבנו

הוא בדרכו המיוחד

מאפשר לנו ׳הרחבה׳

של נקודת המבט

ב׳פקיחת׳

ר ו ו ח דק דק

שדרכו ה א ו ר

נכנס מבעד להסתרה

זו המתת של ׳ההומור׳ היהודי

שטבוע בנו וניתן לנו

כברכה גדולה

במילים של יום יום

כן .

בהרגש שלנו ה כ ב ו י

עולה קול מוכר

׳מה שייך ח י ו ך ׳

וברצינות

׳ זה לא מ צ ח י ק ׳

ולנו כן לנו שהופקדה בנו

היכולת ל ה ת ח ד ש

מעל טעם ודעת

נ כ ו ן לנו ׳לזכור׳ להשתמש בו

ב ח י ו ך בחוש ההומור

ביום יום שלנו

כשדברים פחות מתדייקים

וכשאנו בשיא ׳המתח׳ ו׳הלחץ׳

לשרבב חיוך ביננו לבין עצמנו

ואמן למי שבקרבתנו

בעבודה . בזוגיות , עם הילדים

וודאי בעת הזו של בין המיצרים

בלב ההסתרה שבהסתרה

לוקחת רגע צ ע ד

מ ה ר י כ ו ז העצמי

שבו אין עבורי מ ו צ א

י ו צ א ת מ ה מ ע ג ל

זוכרת ל ח י י ך

ומוצאת את ׳נקודת המרכז ׳

שלי מחודשת ומחוזקת

חיבוק גדול

אהובות אמיצות

להמשך הכנות מאירות לשבת

אמן

מ ח ו י י כ ו ת

*

וזה תמיד מפעים לראות

איך באופן ישיר

כשסף ׳הלחץ׳ ו׳המתח׳ עולים

ההומור ׳ברשת׳ משתבח

נותן לנו את האפשרות

ל נ ש ו ם

לאוורר את הנפש

ואמן ש׳נתרגל׳ חיוכים

ביום יום שלנו

זו ב ר כ ה שניתנה לנו

להשתמש בה

*

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד,

וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה בְּכָל כּחוֹ…

וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן,

וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים,

עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל

לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד".

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד)